אנחנו צריכים לדבר…
בואו שנייה, תתקרבו עוד, עוד קצת, אני רוצה להביט לכם בעיניים כשאנחנו מדברים:
הגירה SUCKS, שיהיה ברור! ולא שסתם “הגירה זה קשה” - ישנן מכשלות אובייקטיביות בתהליך, הרים של בירוקרטיה, קשיי הסתגלות, מציאת עבודה, הטמעות בחברה חדשה, חוקי מס משונים, חובות, זכויות…
מילא, אם הייתם טינאייג׳רס דניים, שכל חייהם לא היו צריכים לדאוג לכלום והממשלה שלכם נתנה לכם מזון, דיור, חינוך ובריאות בחינם וגם מימנה לכם כרטיס טיסה לשנה שנתיים לטייל בעולם ככה בסבבה... אבל אתם לא, ואתם יודעים את זה:
אתם ישראלים למען השם! זה אומר שאתם קשוחים, מבוגרים לגילכם, למודי ריצות לממ”דים, שירות צבאי או לאומי, מיסים גבוהים, שירותים ציבוריים בינוניים (ביום טוב), תחבורה ותשתיות שהשם תרחם, בירוקרטיה קפקאית, שירות לקוחות לא קיים - וזה עוד לפני שדיברנו על “המצב” 🤬.
אז הנה קצת tough love, שאולי, אולי, יסיר מכם את המשקפיים הוורודים שהרכבתם, ואולי, הלואי, יאפשר לכם באמת וברצינות לשקול את המעבר למדינה חדשה:
בירוקרטיה
כדי שמדינה אחרת תקבל אתכם אליה ותעניק לכם את הזכויות שהיא מעניקה לתושביה, אתם צריכים להוכיח לה (כן, חובת ההוכחה היא עליכם בלבד) שאתם ראויים לכך.
איך מוכיחים? במקרה של קנדה עושים את זה דרך בחירת מסלול הגירה (יש יותר ממאה כאלה), שמתאים לכם בדיוק, ושאתם יכולים לעמוד בתנאים שלו.
בחרתם במסלול לא מתאים כי לא עשיתם בדיקה מעמיקה? חשבתם שתסתדרו בעצמכם? שמעתם מדוד שלכם יעקב שהקנדים פראיירים ואפשר לעקוף את המערכת? - יש לי חדשות לא טובות בשבילכם…
לעזוב הכל
אם דילגתם על המשוכה הראשונה הרי שתעמדו בפני מחסום נפשי עצום: איך עוזבים הכל מאחור?!
משפחה, עבודה, חברים של הילדים, שפה, תרבות, חלומות - את כל אלו תאלצו לשחרר כדי לבנות חיים חדשים.
ושוב, אם אתם חושבים שאפשר “להרגיש עם ולהיות בלי” (קרי לחיות בשני העולמות) - יש לי חדשות לא טובות בשבילכם…
“להסתדר”
בתור עם, שגאה ביכולת האלתור וההסתגלות שלו, אתם יכולים לגלות מידה לא מבוטלת של תמימות וחוסר אונים עד כדי קלולסיות.
אתם לא מבינים כמה ישראלים תמימים פונים אלינו כדי ש”נחלץ” אותם מתסבוכות שנקלעו אליהן - כי הם לא תכננו, כי הם קיוו לטוב ושרפו את כל החסכונות שלהם, כי “מעסיק” קנדי-ישראלי הבטיח להם שהכל יהיה בסדר ונעלם עם הכסף, כי חברה טובה שלהם אמרה להם “קודם תגיעו לפה ואז נראה” ועכשיו הם בלי סטטוס ומסכנים את היכולת שלהם לבקר שוב בקנדה ואפילו בארה”ב.
קנדה, ואני לא מאמין שאני צריך להגיד את זה במפורש, היא מדינה אחרת! זה נשמע טריוויאלי אבל תאמינו לי שלא מבינים את זה עד שנמצאים פה לפחות שנתיים. בשביל הרי הקמנו את Ovrim - כדי לעזור לקצר מעט את ההסתדרות בחברה החדשה.
עשו טוב וקראו את האתר שלנו. את כולו. יותר מפעם אחת. ואז תעשו ייעוץ עם מישהו מוסמך. ואז תשבו בבית עם עצמכם ותחשבו טוב טוב האם אתם מוכנים להכנס להרפתקאה הזו.
נדמה לכם ש”הכל אותו דבר” ושיכולות ההסתדרות שלכם בארץ יתורגמו לקנדה? יש לי חדשות לא טובות בשבילכם…
אתם לבד
זה תמיד מוזר וקשה להגיד את זה לישראלים. אולי כי כל הזהות שלנו קשורה בחברה שבה אנו חיים, ושלמענה אנחנו מוכנים להקריב כל כך הרבה, אבל כשעוזבים את המדינה עוזבים גם את “הביחד” ואת תחושת החברותא.
זה נכון שיש אנשים טובים שמוכנים לעזור, ואנחנו עובדים קשה כדי למצוא עוד ועוד כאלו, אבל את התהליך עצמו אתם עוברים לבדכם: איש לא יכול לעשות עבורכם את התהליכים הנפשיים, ההתמודדות עם הבדידות, מציאת חברים חדשים ועבודה חדשה, התמודדות עם העצב שבעזיבת המולדת… אנחנו יודעים כי עברנו את כל אלו בעצמנו.
כל מדינה שאיננה ישראל, היא, ובכן, איננה ישראל: לא תרגישו כאן בכלל אפילו דומה לאיך שאתם מרגישים עכשיו בישראל - לטוב ולרע. ואם הטוב גובר על הרע אז אפשר לחשוב על הגירה, אבל אם המצב הפוך - יש לי חדשות לא טובות בשבילכם…
חדשות טובות (?)
תכלס זו שיחה על ביקורת מציאות ולא ליטוף של האגו שלכם, אבל אני בהחלט יכול לומר, שמי שרוצה (ממש) ומסוגל (באמת) ומוכן (בכל הכוח) - יכול לקחת פיקוד על החיים שלו ושל ילדיו, ולבנות בקנדה חיים חלומיים - אבל במציאות!
אין יותר “שונה” מאנשים משחקים מטקות על גדות הנהר ב-Guelph - צילום: אני
