הָיֹה הָיָה

אחרי שנים של צפיה אינטנסיבית בתוכנית Antiques Roadshow שמצולמת באנגליה וגם בזאת מארה”ב פיתחתי חיבה לפריטים הסטורים ולביקור במוזאונים. לפני שעברנו לקנדה היתה לי רשימה מכובדת של מקומות בהם רציתי לבקר, אבל רובם היו בארה”ב, ונוצר אצלי הרושם שתחום העתיקות בקנדה פחות מפותח מאשר אצל השכנים בדרום. לשמחתי הופתעתי לגלות שגם באונטריו יש מקומות מעניינים בהם ניתן לקבל הצצה לחיים בתקופות קודמות, ועל כך בפוסט זה.

כשהתקרב הסופ”ש הזכרתי לדוקטור שהחורף יגיע בקרוב (כשהוא מגיע הוא מגיע בבת אחת), וכדאי שנטייל לכל המקומות, אליהם תכננו להגיע הקיץ, לפני שמתחילה עונת ההתכרבלות (בה אנחנו מבלים את הסופש”ים ברביצה על הספה מול האח תוך כדי אכילה נמרצת של מני תופינים).

אחרי חיפוש זריז בגוגל הציע הדוקטור שניסע ל Castle Kilbride השוכנת בעירה הקטנה Baden: אם אתם בקטע של רוחות רפאים ואחוזות רדופות, תשמחו לשמוע שיש אגדות מקומיות על רוחות שמסתובבות במסדרונות האחוזה בלילות חשוכים וקרים 👀 ואתם מוזמנים להגיע לסיור באחוזה ולקוות שתתקלו ברוח המשוטטת של אחד מבני משפחת ליוינגסטון שהתגוררו באחוזה במשך שנים רבות.

חבר הפרלמנט הקנדי, ג’ימס ליוינגסטון, בנה את האחוזה בשנת 1877 בעבור משפחתו והקים בה גם מפעל לייצור שמן פשתן.
האחוזה נבנתה בסטנדרטים מפנקים יחסית לתקופה, ותהליך השחזור המדויק שעברה בשנות ה-90 משמר את התחושה התקופתית ואת יופייה.

בואו נהיה אמיתיים לרגע, האחוזה הזאת קריפית מאוד, והבובות שמפוזרות בחדרים השונים ולבושות בבגדים תקופתיים רק מעצימות את התחושה. אבל האחוזה שופצה בצורה מושלמת ובכל פינה מוצגים כלי בית ששימשו את משפחת ליוינגסטון, בגדים שלבשו בני המשפחה, תכשיטים מקוריים שלהם, משחקי ילדים, ארונות עץ כבדים מלאים בספרים, שולחנות אוכל, ספות, תמונות של בני המשפחה ועוד. והכל מוצג כך שכאילו עוד רגע בני המשפחה נכנסים הביתה לארוחת צהריים מטיול אריסטוקרטי בשדות הפשתן.

אז מצד אחד האחוזה מרתקת, אך יחד עם זאת הסתובבתי כל הזמן עם מין צמרמורת כזאת במעלה הגב… יודעי דבר אולי יגידו שתחושה זו מוכיחה את המצאותן של רוחות רפאים במתחם, ייתכן והם צודקים ובכל מקרה, לא הייתי רוצה נניח לבלות שם את הלילה 🧙‍♀️

שולחן אוכל (מקורי לאחוזה!) - צילום: Hadoctor

מכיוון שהרהיטים המוצגים הם מקוריים ובהם השתמשו בני משפחת ליוינגסטון, מעניין לראות עד כמה האנשים אז היו נמוכים בהשוואה אלינו. הדוקטור ואני נחשבים ממוצעים במונחי גובה קנדים והגובה של הכסאות והספות הזכירו לנו את הכסאות בגן של הילדים שלנו בישראל. גם הבובות שמולבשות בבגדים של בני המשפחה הן בסביבות גובה 1.50 מ’ וכשעמדנו לידן הרגשנו כמו גוליברים.

לא הצלחנו לצלם לכם את המיטות בחדרי השינה השונים (“זוויות צילום לא נוחות וחוסר אור”, אומר הדוקטור) אבל גם הן קטנות וצרות למרות שהן מפוארות, עשויות מעץ מלא עם גילופים ופיתוחים שניכר שעבדו עליהם המון זמן, ומן הסתם היו יקרות מאוד.

על התקרה בכל החדרים יש ציורים צבעוניים ומנורות מעניינות, אבל נראה לי שהן לא מקוריות או שחלקים מהן הוחלפו ולכן הן נראות חדשות מדי (פה אני מפגינה את הידע שצברתי משעות רבות של צפיה בתוכניות הטלויזיה המוזכרות בפסקה הראשונה).

בחדר השינה הראשי בו ישנו בני הזוג ליוינגסטון יש מעמד עם סט של קערה וכד לרחיצת ידיים וגם מגבת לבנה רקומה, שבניגוד למנורות (שנראות חדשות מדי) נראתה אורגינאלית לחלוטין, ויש עליה רקמה בצורת האות L שמסמלת את שם המשפחה של הדיירים.

באחוזה שלוש קומות, ומהעליונה שבהן אפשר להשקיף על כל שטח האחוזה ועל השטחים החקלאיים שהיו צמודים לה והיום משמשים כחניה לבניין המועצה המקומית שנבנה בצמוד לאחוזה ולמעשה מקיף אותה. כשעלינו במדרגות החורקות לקומה השניה דמיינתי את לורה לואיז (בת למשפחת ליוינגסטון שגדלה באחוזה) רצה במעלה המדרגות תוך כדי משחק מחבואים עם חברים מהכתה.

אולסטאר על רקע של מדרגות עתיקות - צילום: Hadoctor

אחרי שירדנו בזריזות לקומה הראשונה (כי פחד גבהים וזה) הגענו לחדר הספריה המפואר, שנכר עליו ששימש כ”חדר הטלויזיה” של ימינו. בתמונה הבאה תוכלו לראות את ארונות הספרים המעוטרים ואת הכסא התואם, תארו לעצמכם להעביר אחר צהריים שלם בקריאה בחדר הזה, שמדי פעם המשרתת מביאה לכם תה חם וביסקוויטים. כנראה שזאת ההגדרה לחיים הטובים של פעם 🤓

(אני מתעלמת בכוונה מהשריון שנמצא במרכז התמונה ששייך לתערוכה מתחלפת שמוצגת כרגע באחוזה, אם תשאלו אותי, המוצגים הנוספים מעמיסים על החלל ולא מוסיפים לתצוגה אלא להיפך, אבל הדוקטור אמר שהשריון הזה הוא חלומו של כל ילד ושזאת תמונה מעניינת, אז פסדר).

בשיטוטינו בבית חיפשתי את המטבח העתיק, אבל לא היה כזה בנמצא, להערכתי הקומה התחתונה שבה שכן בעבר המטבח הפכה למוזיאון שמוקדש כולה לצעצועים, לספרים ולציורים פרי עטה של לורה לואיז ליוינגסון, ועבודותיה המרשימות (מאוד! יחסית לילדה צעירה) מוצגות בארונות זכוכית במרכז החדר. בתקופה ההיא, הסביר שלט שנתלה על הקיר, לילדים היה אסור לגעת בחפצים השונים בבית, ודגם העץ הזה של תיבת נוח היה המשחק היחידי וגם האהוב ביותר על לורה לואיז ששיחקה איתו כל שנות ילדותה, והעבירה אותו אחר כך לילדיה. לורה לואיז היתה כנראה מסוג הילדות המחונכות למשעי, תיבת נוח נראית חדשה, גם כשעברו שנים רבות מאז שנבנתה.

האחוזה היא אתר היסטורי לאומי של קנדה ולכן מתוחזק ונשמר בקפידה, בצמוד לאחוזה נבנה בנין המועצה המקומית ווילמוט, והשילוב של המבנה העתיק יחד עם בית המועצה המודרני מרהיב ונותן לבנין המועצה אווירה מיוחדת וחיבור בין העבר המפואר של האזור להווה הקנדי המודרני.

באוגוסט 1994 נטמנה בקיר המועצה קפסולת זמן שעתידה להפתח ברוב טקס בשנת 2027. אין לי מושג מה הוטמן בקפסולה, אבל המעוניינים יכולים להתעדכן באתר העיריה.

אחרי ההתרגשויות, רוחות הרפאים וכל ההיסטוריה הזאת נפשנו חשקה בכוס קפה, שמענו ש-5 דקות נסיעה מהמוזיאון יש בית קליה עם קפה משובח במיוחד ומיהרנו לנסוע לשם לפני שייסגר (לבית הקפה יש שעות פתיחה קצרות במיוחד). אחרי נסיעה קצרה הגענו לבית קפה/מסעדה/חנות/מקום קליה של קפה בשם Baden Coffee Company הכנו את עצמנו מראש לאפשרות שנתאכזב מהקפה (מי ששתה פעם קפה בטים הורטונס או במסעדות קנדיות טיפוסיות מבין את החשש) אך התפלאנו וגם שמחנו לגלות שהקפה אכן טחון במקום, עשוי מפולי קפה משובחים, ובמקום יש מגוון סוגי חלב כמו בכל בית קפה תל-אביבי שמכבד את עצמו.

התיישבנו עם הקפה האיכותי והאוכל שקנינו (סלט, סנדביץ, עוגיות ושוקולד אם מעניין אתכם לדעת בדיוק מה אכלנו) מחוץ לבית הקפה והתחרדנו בשמש.

אבל אז נזכרנו שהילדים לא יסלחו לנו אם לא נביא להם משהו טעים לאכול, אז נכנסנו שוב לבית הקפה/חנות, הסתובבנו בין המדפים והתלבטנו מה לקנות. עברנו בין המדפים בודקים את עוגיות השוקולד מאפה בית ואת השוקולדים בייצור מקומי והחלטנו ששוקולד מנטה ומשקה בטעם מייפל יספקו את הילדים המפונקים, ונסענו הביתה, לא לפני שקנינו עוד כוס קפה אחת לדרך ☕

סוף הסיפור: הילדים מרוצים, השוקולד טעים, ורוחות הרפאים נשארו באחוזה ולא עקבו אחרינו הביתה 🎃

אנחנו צריכים לדבר…