Survivor’s Guilt
אשמת השורד:
“תגובה רגשית של אשמה מייסרת, המתעוררת לעיתים קרובות בקרב מי ששרדו אירוע קשה,
בעוד אחרים סביבם נפגעו או לא שרדו” - אתר בטיפולנט.
“אשמת השורד” היה אחד הרגשות היותר לא-צפויים שחשתי כשנה אחרי המעבר לקנדה. תחילה לא הבנתי בכלל מה אני מרגיש; מין עירוב של געגוע לישראל (אני לא מתגעגע) יחד עם תחושה שלא מגיע לי כל הטוב הזה פה (הכי מגיע לי!). לקח לי זמן לדבר על זה עם mia אבל אז הבנתי שהיא מרגישה פחות או יותר אותו דבר.
בשנינו צפו בליל של תחושות מייסרות שפשוט משהו לא בסדר 🤨
מה לעזאזל לא בסדר? לא יודע, אבל יודע שלא בסדר…
אחרי הליכות רבות בטבע הקנדי, שיחות עם חברים ואפילו עם אנשי מקצוע, הבנתי שמדובר בגרסה ייחודית של “אשמת השורד”, שהיא אופיינית למהגרים שברחו ממדינות עולם שלישי* והגיעו לעולם המערבי.
*לפני שאתם קופצים עלי עם “ישראל איננה מדינת עולם שלישי” אומר לזכותי שלא אני אמרתי את זה אלא אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.
“אז למה בדיוק אני חש את כל הבלאגן הזה?” שאלתי בתסכול את התרפיסט האמריקאי שלי בשיחת הזום החודשית. “הסיבה לא משנה”, הוא אמר (כרגיל 🙄), “מה שחשוב הוא שאתה חש שחילצת את עצמך מסיטואציה קשה והגעת למקום שבו אין זכר לעולם ההוא, בעוד שאנשים שאתה קשור אליהם נשארו שם וממשיכים לסבול”. בינגו 🎯 יש תמורה לאגרה!
אני חושב שברמה עמוקה ישראל, המכונה מדינה, נכנסת לכל מי שחיי בה עמוק לנפש; ואולי גם לא עוזרת שטיפת המוח העדינה בניחוח פרחי ארצנו ובתיבול “אין לי ארץ אחרת” בשילוב טקס דו שבועי של “יום ה-(השלם את החסר)”, ולסיכום “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” של טשרניחובסקי (ראו מטה). קיצר אנחנו אבודים.
ואחרי שהתבכיינו, נעבור לחלק האומנותי
אם נשים בצד את כל ההגדרות הDSMיות לסימפטומים פוסט טראומטיים, נשאר עם השאלה הפשוטה: האם מותר לי לחיות את החיים הטובים? ויותר מכך: האם מותר לי להתנתק מגורלה של המדינה ולהתחיל גורל חדש, קנדי, בריא, שקט ושלו עבורי ועבור ילדי?
התשובה קצת מורכבת: מצד אחד כן, ברור שמותר ואולי אף כדאי (יש שיאמרו שחובה) להעניק לדורות הבאים חיים בטוחים עם אופק יציב למימוש עצמי, אבל כמובן שבלבב פנימה לעולם לא אוכל לנתק 40 שנה של ישראליות (whatever that means).
מה שמקל עלי לעיתים הוא, איך לא, עוצמתו של הטבע השופע בחוץ, ובמיוחד חודש אחד מדי שנה, שבו דגי הסלמון (שאת הוריהם ראינו שוחים במעלה הנהר בשנה שעברה) עושים את המסלול המפרך עד ליעד הנכסף, בו יקימו את הדור הבא, וחוזר חלילה.
10 דקות מהבית מתחוללת הדרמה השנתית. צילום: אני
שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּבְלֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
וּבְאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
בְּמֶרְחַב הָעֲרָבָה הַמַּכְחֶלֶת חוֹלְמוֹת
הַבָּמוֹת, בָּמוֹת־קֹדֶשׁ, עַל גַּב קִבְרֵי־פֶלֶא.
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ שוֹפְכָן, אֵין יוֹדֵעַ מָתַי
וּמִי הָאִישׁ הַנָּם בְּחֵיקָן שְׁנָתוֹ־עוֹלָם.
וּפְסִילִים לוּטִים אַבְקוֹת הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹבְלִים
מַבִּיטִים לְעֵבֶר גְּבוּלִים אִלְּמִים וַאֲפוֹרִים,
כְּאוֹתָהּ הָעֲרָבָה עַצְמָהּ טֶרֶם גֶּשֶׁם
בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ אֱלוּל וְהִיא מִתְבַּקַּעַת
לִרְגָבִים גְּדוֹלִים בְּתוֹךְ מִשְׁבֶּצֶת סְדָקִים סְדָקִים.
מַמְלָכוֹת צָצוֹת וּמַמְלָכוֹת עוֹבְרוֹת־חוֹלְפוֹת,
וּגְבוּלֵי מְדִינוֹת הוֹלְכִים וּמִטַשְׁטְשִׁים וְחוֹזְרִים,
וְהֵנָּה עַל מְכוֹנָן עוֹמְדוֹת כַּמַּצֵבוֹת
עַל־גַּבֵּי עָבָר־פֶּלִאי גָדוֹל, נִשְׁכַּח לְעוֹלָם,
עַד כְּדֵי לְהִמָּחוֹת מִנִּי שִׁיר וְאַגָּדָה.
בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׂדֶה, בּוֹדְדֵי־הָעֲרָבָה,
עֲנָקִים כִּבְדֵי־כָנָף שְׁחֻמָּה, שְׁחֻמֵּי נוֹצָה,
כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכֵחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,
שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶׁם.
וְיֵשׁ מִשְּׁחָקִים יֵרֵד נֶשֶׁר עַל אֵם־דֶּרֶךְ,
וְאָדָם קָרֵב קָרֵב אֵלָיו, וּבַמֶּרְחָק
יתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּבְלִבּוֹ גַם יְהַרְהֵר: "מַה־זֹּאת?
שָׁם גָּדִישׁ וְלֹא גָּדִישׁ, צִפּוֹר וְלֹא צִפּוֹר"…
וּבְעוּגוֹ עוּגוֹת אֵל אַדִּירוֹת בַּשָּׁמַיִם,
וְזָרַק אֶת צִוְחָתוֹ צִוְחַת־פֶּרֶא אָרְצָה,
מִי יָבִין לוֹ, מִי יֵדַע לָמָּה קוֹרֵאת צִפּוֹר:
הֲקוֹל אֲנָחָה זְרוּקָה בָּאָה אוֹ זֶה שִׁירוֹ,
עֲרִירִי לְאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט וּלְלֹא בַת־קוֹל.
בּוֹדֵדָה גַם צִוְחָתוֹ… בָּעֲרָבָה תָמוּת…
בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יֵשׁ נָע וְנָד מֵאָז מֵעוֹלָם, נוֹדֵד נִצְחִי;
אֵין שָׂדֶה, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא עָבַר, שְׁבִיל וָדֶרֶךְ,
אֲשֶׁר לֹא פָגַע בָּם, אֲשֶׁר לֹא הִפְסִיק אוֹתָם,
וּמִכְּנַף־אֶרֶץ וְעַד כְּנַף־אֶרֶץ יָטוּשׂ יַחֲלֹף.
הַיְדַעְתֶּם מִי הוּא וּמַה שְּׁמוֹ? – הֲלֹא הָרוּחַ!
עֲנָנִים יֵשׁ יְנַהֵג כְּבֵדִים כַּעֹפֶרֶת,
וְיֵשׁ יִשְׁתּוֹלֵל בַּמֶּרְחַבְיָה, טָס, מְפַרְכֵּס;
יֵשׁ יִרְדֹף עָבֵי־אָבָק לְהַחְשִׁיךְ צָהֳרָיִם,
וְיֵשׁ יִתְהוֹלֵל בְּתוֹךְ אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג, קֶרַח,
וְאֵין לוֹ מַעְצוֹר, וְאֵין מִי עוֹמֵד בְּפָנָיו.
וְאוּלָם כְּהַפְנוֹתוֹ פָנָיו נֶגְבָּה… נֶגְבָּה,
בִּרְצוֹתוֹ לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
נִצָּבִים לוֹ לְשָׂטָן, גָּדְרוּ דַרְכּוֹ פִתְאֹם
הַסְּלָעִים וְהֶהָרִים אֲשֶׁר מִימוֹת־עוֹלָם.
וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
הִתְפָּרְשׁוּ תּוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,
טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְּצַלְמָה וְכִדְמוּתָהּ:
בְּנֶפֶשׁ חָפְשִׁית, חַפָּה מִכָּל סְדָק וָקֶרַע,
וּבְלֵבָב שָׁלֵם בְּכָל נִימָיו בְּנִיב־הַרְמוֹנְיָה
הָיִיתִי תּוֹעֶה גַּלְמוּד בַּעֲדַת בְּנֵי־עַמִּי,
עֲמוּסֵי בִרְכַּת “קְבָרִים גְּדוֹלִים” וְקִלְלָתָם.
וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,
עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,
בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא־בַת־קוֹל,
כְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת־פֶּרֶא.
וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,
נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי־חַיָּי.
וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים… וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?
עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ…
