תרבות זרה

כישראלים אנחנו רגילים לחיות את כל חיינו במדינה קטנה, שבה ההבדלים העיקריים ביננו לבין מי שסביבנו קשורים לעדות ומוצא (מאיפה סבא שלך עלה לארץ? וכו’).

כשהגענו לקנדה לקח לנו זמן להתרגל לריבוי התרבויות: פגשנו אנשים שהגיעו מיפן כשחיכו לידנו בתור בשדה התעופה, כאלה שהגיעו מהודו בסופרמרקט ליד הבית, קוריאנים בסניף הדואר ועולים חדשים מפקיסטן (כולל הלבוש המסורתי) ששיחקו עם ילדיהם בגן השעשועים ליד ביתנו, וזה רק קצה הקרחון הפלורליסטי-חברתי כאן.

לומר את האמת, בהתחלה היה מוזר לראות פרצופים כל כך שונים ולפעמים הרגשתי כמו ניצבת בסצינה מסיפור מגדל בבל, אבל במשך הזמן לגמרי התרגלנו, ואנחנו מסתכלים על בני אדם באשר הם, בלי להתעכב על צבע העור, צורת הפנים, העיניים או הלבוש.

צילומי חתונה בפארק ליד הבית - צילום: Hadoctor

אנחנו כישראלים, גדלים עם מעין רתיעה מאנשים עם חזות חיצונית שונה משלנו (אסייתים, אפריקאים וכו’) וקשה לנו להסתכל על האדם שמאחורי “התווים השונים”: יותר מהכל אנחנו שמים לב שצבע העור שלו שונה משלנו, העיניים מלוכסנות, ובעיקר בולט לנו שהוא אחר מאתנו, גם במראה וגם במנהגים. כי בעיני עצמנו אנחנו הישראלים “חמים ופתוחים” והם (“הקנדים”, “האחרים”, “הזרים”) קרים, לא נחמדים, מרוחקים...

לעיתים הסגירות הזאת דוחפת אותנו להישאר בתוך הדפוסים הישנים הישראלים שלנו, בתוך קהילה של אנשים שחושבים בדיוק כמונו, וגורמת לנו לוותר על חוויות חדשות שחלק מהן היא הכרות עם אנשים חדשים.

שושבינות ולימוזינה - צילום: Hadoctor

כבר כתבנו בפוסטים קודמים שאנחנו נוהגים ללכת הרבה בחוץ (10,000 צעדים ביום וכולי), אז בזמן טיול בכל מני פארקים וגנים ציבוריים, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בסצינות של חתונות (או בצילומי חתן כלה) שנערכים מתחת לכיפת השמיים - זה מאד מקובל פה. או אז יצר הפפארצי שלי מתעורר ואני לוחשת ל-doctor “אתה חייב לצלם, כדי שנוכל להעלות פוסט בבלוג” והוא אומר “את עושה לי פדיחות” אבל מצלם בדיסקרטיות.

להלן כמה תמונות שאספנו בחודשים האחרונים: המשתתפים לובשים ביגוד מסורתי, ולפעמים גם שמלות כלה, חליפת חתן ושמלות שושבינות מערביות קלאסיות, שנראות כאילו הן לקוחות מפרק של בברלי הילס 90210 😆 בשולי הדברים: אני תמיד מרחמת על השושבינות כי הנעליים שלהן נראות ממש לא נוחות לצעידה על דשא, ותמיד בא לי להגיד להן שהיה עדיף לנעול נעלי ספורט כי אז העקבים לא נתקעים בדשא וכו. אבל לא בא לי לצאת בומרית אז אני מוותרת 😀

אבל הלבוש של המשתתפים בארוע, הדרך בה הם שמחים וחוגגים את נישואי הזוג מרתקת אותי, ואם הדוקטור לא היה נוזף בי בעדינות ואומר לי שזה לא מנומס לבהות באנשים אחרים, הייתי יכולה להמשיך להסתכל עליהם במשך שעות 🤗

קבלו את החתן והכלה - צילום: Hadoctor

לעומתי, את ה doctor מעניינים נושאים אחרים, והוא תמיד מדרג את איכות הצלמים בארוע לפי רמת ההשקעה בציוד הצילום שלהם, ופעם אחת אפילו עזר לצלם שהיה נראה אבוד ואומלל לכוון את התאורה שלו, כי ככה זה כאן, כל הקנדים ערבים זה לזה 😉

פפארצי סטייל - צילום: Hadoctor

ואם אפשר להיות רציניים לרגע, לעניות דעתי, חלק בלתי נפרד מתהליך ההגירה הוא השינוי וההתפתחות שתחוו: במשך הזמן תהיו חייבים לוותר על חלקים מהחיים הישנים שלכם כדי לזכות בחדשים. ואם אתם מודעים לתהליכים האלה, תהליך ההגירה והקליטה שלכם יהיה מוצלח יותר.

מה שעוזר מאוד בתהליך הקליטה בקנדה היא הפילוסופיה החברתית שלמעשה הפוכה מזו הישראלית: במקום “כור היתוך”, שאמור להמיס את הזהויות השונות וליצוק אותן לזהות אחת חדשה ואחידה, התפיסה הקנדית רואה בתרבויות השונות כפסיפס של זהויות, שבו כל חלק מוסיף ומעשיר את החברה השלמה.

כך למעשה תוכלו להישאר קצת ישראלים, אבל יחד עם זאת, תקבלו הזדמנות מדהימה לפתוח את עצמכם לחוויות מעניינות ומלמדות, ותוכלו להצמיח שורשים עמוקים באדמת קנדה הפוריה.

צילומי כלה וקרוקס ליד האגם - צילום: Hadoctor

ונסיים בנימה אופנתית: כשאתם מצטלמים לצילומי חתונה והשקעתם בבגדים - עשו טובה וותרו על הקרוקס. מזל טוב!