קנדים “קרים” (?)
כשרק נחתנו והתמקמנו ב”גטו” (כן, כך מכנים את האיזור בו גרים אקס-ישראלים בטורונטו 🤷🏼♂️) מצאנו את עצמנו מנסים למצוא כמה שיותר אנשים ועסקים “משלנו”: מהסופר ועד הרופא, דרך הפקידה בבנק, סוכן הרכב, מורה הנהיגה ואפילו בעל הבית - היה חשוב מאד שכולם יהיו ישראלים לשעבר, או לכל הפחות יהודים.
אבל למה בעצם?
מעבר למובן מאליו, כלומר תחושת הפמיליאריות, אין בעצם יתרון מובנה בבני התרבות שלנו דווקא. אולי להפך: הרי באנו למקום חדש כדי להכיר תרבות חדשה!
הבעיה היא שככל שהסתובבנו בין ישרא-לשעברים, כך התחלנו לחשוש מהמפגש עם - מוזיקה דרמטית… - הקנדים 🙀
למעשה כמעט כל האנשים שדיברנו איתם ניסו להרתיע אותנו מן המפגש המפחיד עם המקומיים (WTF?!).
הנה כמה משפטים שגורים ששמענו במו אזנינו:
“אני עובדת רק עם אנשים ‘משלנו’ ”
“אפשר לסמוך רק על ישראלים”
“אני מפחדת שהבנות שלי יסתובבו עם גויים”
ואיך אפשר בלי “הקנדים קרים”
המשפט האחרון היה מוזר לי במיוחד; איך אתם יודעים שהקנדים קרים אם אתם א. מקפידים להתרועע בעיקר עם ישראלים, וב. מגיעים מהבית עם “אנטי” מובנה?!
האין זו דוגמה מפורשת ל”הפוסל, במומו פוסל”?
החלטתי לצאת למסע, שבו אגלה בעצמי את האמת הצרופה אודות העם הקנדי!
להלן התוצאות:
מסתבר שעצם ההגדרה של “קנדים” לא ממש רלוונטית, בטח שלא באיזורים שבהם אנחנו גרים, שכן יש כאן יותר ‘עולים חדשים’ ומהגרים דור שני מכל אוכלוסיה אחרת.
בתכלס כל אדם שני שתפגשו ברחוב לא נולד כאן, או שהוריו לא נולדו כאן - מה שאומר שמבחינה תרבותית הם באים עם מנהגים “מהבית”.
כאשר יצא לי לפגוש קנדים אסלים, יעני בלונדינים מתפוצות אנגליה/פולין/שוודיה, שמשפחתם נמצאת פה משלהי המאה ה-18, הבחנתי בחושיי החדים שהם בין האנשים היותר חביבים, חמים, עוזרים, מנומסים ותמימים שפגשתי!
איך זה יכול להיות? היתכן שאנו, הישראלים, באים מהבית עם דיעות קדומות + חשש גורף מגויי העולם??
לשם המחשה הנה תמונות שצילמנו ב-Canada Day האחרון (הלא הוא יום העצמאות הקנדי), בהן תוכלו לראות ערב רב של אנשים חביבים, מכל קצוות העולם, שחוגגים יחדיו (עם כמויות לא מבוטלות של בירה) את האפשרות לחיות חיים שקטים ושלווים:
‘קיצר, מילה של הדוקטור: המפגש עם “הקנדים” לא רק שאינו מפחיד, הוא גם ממש משמח ומשעשע (נסו לסיים שיחה עם איש מקצוע בפחות מרבע שעה. בהצלחה לכם…).
נסו ותהנו!
