קשיי קליטה

עכשיו, אחרי שעברו קצת מי שלגים מתחת לגשר, והיינו שותפים לתהליך ההגירה של משפחות רבות, יש לי כמה תובנות:

שפה

נכון שבקנדה, באזורים מסוימים, כל אדם שלישי לא נולד בקנדה והאנגלית לא שגורה בפיו, אבל הכל פה מתנהל באנגלית (או צרפתית בקוובק אבל נשאיר אותם מחוץ לדיון הפעם). זה אומר שחייבים (חייבים!) להתרגל להתנהל בשפה זרה, עם מניירות שונות, ביטויים ופתגמים לא מוכרים, ובעיקר עם אפולוגטיקה אחרת.

כבר כתבנו בבלוג זה לא מעט על הניואנסים התרבותיים השונים בין ישראל לקנדה (חפשו בפוסטים קודמים) ולכן אין צורך להרחיב על כך שוב, אבל מה שכן צריך להדגיש הוא החובה, שחלה עלינו כמהגרים, להטמיע לתוכנו את התרבות המקומית - ולא, זה לא אומר לזנוח את מה שאנחנו אוהבים בתרבות שלנו, להיפך: קנדה מעודדת את כל התושבים שבה להרגיש חופשיים עם התרבויות שלהם, כל עוד הם נטמעים בפסיפס התרבותי הכללי.

כך, למשל, תצטרכו להתרגל לקבל שירות (בדואר, במשרד הפנים או התחבורה, בסופר, בבנק…) מאנשים שמדברים אנגלית במבטאים שונים.
למעשה סיכוי לא קטן שמי שידבר איתכם איננו דובר אנגלית מלידה, ולכן המבטא שלכם יחד עם המבטא שלו צריכים לעבוד איכשהו ביחד - זה בהחלט אפשרי, אבל רק אם תסכימו לאפשר לעצמכם “לספוג” את השפה.

*כשאני כותב כאן “שפה” אני לא מתכוון טכנית למילים, משפטים ופסקאות באנגלית אלא למכלול הרחב של ה“שפה”. הרי אפילו במדינה הפצפונת שלנו ישנם מבטאים, ביטויים וצורות הגייה שונות לשפה העברית, ואם מישהו למד עברית באקדמיה בחו”ל יהיה לו לא פשוט להצליח להבין את שפת הרחוב.

עשו לעצמכם טובה והסירו את ההתנגדות; אפשרו לעצמכם לספוג וללמוד דרך חדשה לתקשר - זה ייקח זמן, אולי כמה שנים, אבל זה מעשיר את העולם הפנימי שלנו וגם עוזר לנו להשיג את מבוקשינו בחברה החדשה בה אנו חיים.

אנקדוטה: האנשים שהכי קשה להם לסגל את השפה המקומית, לעניות דעתי, הם דווקא אלו שמתהדרים ב”אנגלית ברמת שפת אם”. לא ברור מדוע…

עבודה

מאחר שמיה החליטה שהיא לא מסתפקת רק בסיוע בתהליכי הגירה, והחליטה גם להיות “שדכנית” לענייני עבודה (בהתנדבות מלאה, יש לציין!), שמנו לב שלישראלים ישנם קשיים ספציפיים בקליטה בשוק העבודה:

• קורות חיים

  • לא משנה כמה ננסה להסביר, מאד קשה לישראלים לקלוט שקורות החיים החמודים שלהם (עם התמונה והגרפיקות והשירות הצבאי) פשוט לא שווים כאן כלום. Sorry, אבל יש כאן כללים אחרים, ואם לא תגישו קו”ח בפורמט הנכון (שמותאם גם לסוג העבודה שאתם מחפשים) פשוט לא יחזרו אליכם. כבר נתקלנו באנשים מיואשים ששלחו עשרות קורות חיים ולא קיבלו אפילו מייל אחד בחזרה.

  • באתר הרשמי תוכלו לקבל כמה הסברים אבל אנחנו ממליצים לפנות למומחים שמכירים את המערכת מבפנים ויכינו לכם קורות חיים מקצועיים, שישפרו מאד את הסיכוי שלכם להשיג ראיון עבודה. צרו קשר >>

  • אם כבר התקבלתם לראיון עבודה נסו להיות ענייניים ולדבר על נסיון העבר שלכם והתפקידים הספציפיים שמילאתם אצל המעסיקים הקודמים. אם אתם מרגישים שאתם צריכים הכוונה ראשונית והדרכה צרו קשר >>

• שכירים

  • העבודה כשכירים כאן מתאפיינת בשעות עבודה מוסדרות, ואין שום מצב שמעסיק יפנה אליכם אחרי שעות העבודה או בסופ”ש וחגים.

  • מצד שני סביבת העבודה כאן הרבה יותר עניינית ויכול להיות שתחסר לכם בהתחלה תחושת ה”סבבה בלאגן” הישראלית. אבל זכרו שאנשים כאן באים לעבודה כדי לעבוד ולא כדי להתרועע.

• עצמאיים

  • זו אמרה שגורה כאן שכל העסקים הקטנים שתראו בפלאזות, הפזורות בכל רחבי העיר, שייכים כולם למהגרים. למעשה כמעט 100% מנותני השירות העצמאיים שפגשנו עד כה (ואנחנו כאן כבר כמה שנים טובות) היו “עולים חדשים” - רובם מסין, הודו, פקיסטן, ומזרח אירופה.

  • זו דרך מעולה להתקדם כלכלית בלי הצורך להשתלב בשוק העבודה, אך גם כאן חשוב מאד לדעת מה מקובל ומה לא מקובל כשנותנים שירות (ראו פוסטים קודמים בנושא), ובכל מקרה, גם אם תעבדו רק בשכונה של הישראלים, עדיין תהיו חייבים לנהל עסק בקנדה, על כל המשתמע.

אפליה

התרבות וההומור שלנו, הישראלים, מלאים באיזכורים עדתיים, דתיים ואפילו גזעניים. זה בדרך כלל ממש סבבה, ומצחיק עד דמעות, בהקשר הנכון, אבל בארץ הצפון הקר זה Big No No! עד כדי כך שאם תשאלו מישהו, בחצי רמיזה, לגבי צבע עור או מדינת מוצא של אדם אחר, פשוט לא תקבלו התייחסות - כאילו לא אמרתם כלום.

הקנדים מתחנכים מגיל צעיר “למחוק” את כל מה שקשור (אפילו ברמיזה) לגזענות - יש לכך צדדים חיוביים מאד, שהרי קנדה מתגאה ברב התרבותיות שלה ובסובלנות שלה (דבר שאנחנו מרגישים יום יום), אבל כמובן שלפעמים זה מרגיש מעט “פייק”.

בכל מקרה חובה עליכם לסגל, מחוץ לכותלי הבית שלכם, את סגנון הדיבור הנכון, ולהפסיק לראות בכולם ראשית את צבע העור שלהם, את זווית העיניים או את כיסוי הראש. ובתכלס, אני מעדיף את זה כך - יש בזה משהו יותר מכבד.

ולכל מי ששואל אותנו על אפליה בקנדה אני אומר: הסתכל במראה, חבר.

“השביל הזה מתחיל כאן” | צילום: אני