כשהלב נשרף
לאור הקורה בחודשים האחרונים בישראל אני מסתכלת אחורה ותוהה האם היה זה מזל או אינסטינקט השרדותי, ואולי בכלל השגחה פרטית.
באותו יום שבו התחילה השריפה בכרמל, היינו בדרך לפגישה בשדרות מוריה, לבדוק נכס שהוצע להשכרה. המתווכת התקשרה אלינו ואמרה שתאלץ לאחר, כי יש פקק תנועה רציני בגלל השריפה.
איזו שריפה? שאלנו. והיא הציעה שנרד לרחוב ונסתכל לכוון האוניברסיטה.
ענני עשן לבן התמרו באופק
והדוקטור אמר שאולי כדאי שנבטל את הפגישה או נדחה אותה ליום אחר, ואני בעקשנות הידועה שלי עניתי שחבל, ועד שהגענו לחיפה ובזבזנו שעתיים בדרך, בוא נקיים את הפגישה וניסע חזרה לתל-אביב.
ישבנו על גדר האבן הנמוכה ליד בית קולנוע הישן והמשכנו להסתכל על ענני העשן שהיה נדמה שהולכים ומתקרבים.
מרחוק הבחנו במספר אנשים הולכים במהירות במורד הרחוב אוחזים שקיות אשפה שחורות.
כשהתקרבו אלינו פניתי לאחת מהן ושאלתי אם הכל בסדר, והיא הסתכלה עלי במבט מבולבל ואמרה לי בחצי צעקה: הבית שלי עולה בלהבות, זה מסוכן להיות כאן, והתרחקה בצעדים מהירים.
הרחוב התמלא במכוניות, שנסעו לכוון היציאה מחיפה, ואנחנו החלטנו לצאת לדרך כי הנחנו שהכבישים יחסמו בקרוב על ידי מכבי האש וימנעו מאתנו להגיע הביתה.
נכנסנו לרכב, הדלקנו את הרדיו וזחלנו באיטיות בפקק. חיכינו לשמוע עדכונים לגבי השריפה, אבל כל מה ששמענו היה פוליטיקאים שמשתמשים במונחים כמו “טרור ההצתות” ומאשימים את “הטרוריסטים החדשים”, שמצאו שיטה חדשה להפחיד את האוכלוסיה.
בכל הזמן בו היינו בכרמל לא ראינו כבאית אחת, או כוח משטרה והרגשנו חסרי אונים ומבוהלים, לא ידענו אם נצליח להתחמק מהאש, ענני העשן אפפו את המכוניות וכל הסיטואציה היתה נראית כלקוחה מסרט אפוקליפטי גרוע.
תחושת פחד מוות, כזאת שלופתת את הבטן ומייבשת את הגרון השתלטה עלי ואז הבנתי שאף אחד לא שומר עלינו, שאנחנו עזובים לגורלנו ושהמערכת פשוט לא מתפקדת. והתחלתי לתכנן מה נעשה אם האש תשיג אותנו ונצטרך לברוח רגלית.
הסתכלתי על הדוקטור ואמרתי לו שאין לנו עתיד בישראל ושאם נצא בחיים מהפקק אנחנו חייבים לעזוב ולעבור למדינה אחרת.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר, לא בטוח אם אני הוזה או מאבדת את שפיותי, אבל אני כבר ידעתי שזהו: בשבילי אין דרך חזרה.
הגענו הביתה, חיבקתי את הילדים חזק ולא עזבתי והם שאלו מה קרה ולמה יש לנו ריח של מדורה.
לא יודעת איך זה קרה בדיוק, אבל המילים פשוט יצאו לי מהפה אל חלל האוויר: “עוברים לקנדה!”
