קררר בקנדה

“איך אתם מסתדרים עם הקור?”

זאת בדר"כ השאלה הראשונה שעולה בשיחה עם אנשים ששוקלים את המעבר.

גם אנחנו לא ידענו איך נסתדר עם הקור והשלג, הפעם האחרונה שראיתי שלג היתה בשנת 1991 כששרתתי בבסיס צפוני וקפאנו מקור. ממש קפאנו 🥶 חזרתי באותו הסופ"ש הביתה עם נקודות אדומות כואבות ומוזרות על אצבעות הרגליים. כששאלתי את אבא שלי לפשרן, הוא החוויר ואמר שיש לי כוויות קור ובמשך שעות חימם לי את הרגליים עד שהפשירו.

אגם אונטריו ביום סתווי וקר. צילום: hadoctor

עם חוויית הקפאון הצבאי שחקוקה במוחי, נסענו בפעם הראשונה לחוות את קנדה בחורף: נחתנו בטורונטו בחודש ינואר בשיאה של סופת שלג. הדוקטור נהג ברכב השכור עם ראות מוגבלת מאוד, במהירות של 50 קמ"ש.
כשהגענו למלון חנינו וישבנו במשך כמה דקות והסתכלנו על השלג שירד בשקט מסביבנו.
המכוניות והבתים היו מכוסים במעטה לבן והאורות של הבתים נצצו ושיוו לרחוב מראה קסום.

פתאום שמענו רעש טרטור חזק ומפלסת שלג ענקית החלה מפנה את הכביש. הדוקטור ואני הסתכלנו אחד על השניה ופרצנו בצחוק (כולל דמעות והכל) אני לא יודעת בדיוק למה, אולי המתח שנבנה במשך כמה שנים בזמן שהתחבטנו האם הגירה לקנדה היא הצעד הנכון בשבילנו, ואולי השמחה שהצלחנו להגיע למלון בשלום אחרי נסיעה בראות אפס.

צעדנו לכיוון המלון ודחפנו את דלת הכניסה הכבדה, נכנסנו ללובי והאוויר החם עטף אותנו והרגשנו בפעם הראשונה שהגענו הביתה.
בימים הבאים התנסנו בנסיעה לקניות בסופר (בשלג) בהליכה ברחוב (בשלג) ובנסיעה בתחבורה ציבורית (כבר הבנתם, בשלג).
לשמחתנו גילינו שהחיים בקנדה מותאמים למזג האוויר, וקל ופשוט להתנהל ביום יום, גם כשבחוץ הטמפרטורה היא 10-.

כשאנחנו יושבים במסעדה בדאון טאון טורונטו, התחלנו לתכנן את המעבר עצמו, וטבלאות האקסל התמלאו בהמון משימות, וההתרגשות גדשה את הלב.

הקור הקנדי לא מפחיד אותנו יותר!

טיפ: קחו ויטמין D