חוויות מחדר המיון
יש כמה דברים מהם חששתי לפני שהגענו לקנדה, אחד מהם היה להחליק בשלג (ראו פוסט קודם). אבל הפחד שהתמקם לו במעלה רשימת הפחדים היה להזדקק לחדר המיון: חששתי מפערי השפה, מחוסר הבנת המערכת, ויחד עם הזיכרונות הלא משהו מהמסדרונות של בית חולים רמב”ם והלל יפה התפללתי ממש חזק וקיוויתי שלא נצטרך להגיע לבית החולים אף פעם. התפילות החזיקו כמה שנים, אבל אז בבוקר יום שבת האחרון הבן שלנו נפל ופתח קלות את הראש. “הגיע העת לבדוק את איכות בית החולים בעיירה שלנו”, אמרתי לדוקטור תוך כדי לבישת המעיל, המגפיים, הכובע ומחמם הצוואר. העמסנו את הילד (הרגוע באופן מפתיע) ושמנו פעמינו לבית החולים.
בדרך, מרוב סטרס, הוצאנו תצ”א, טלקים וסטיקלייטים והכנו תוכנית מבצעית כולל כמה כסף יעלה לחנות שם, מה נעשה אם אין חנייה, מי נכנס עם הילד ומי הולך לקבלה, איך נדרוש ונתחנן שיקשיבו לנו, איזו אפליקציה הכי טובה לתרגום מונחים רפואיים, ומי מביא סירים עם אוכל שיחזיקו אותנו בהמתנה הצפויה של 6 עד 12 שעות.
*למען ההדגשה, בית החולים הקרוב לביתנו הוא אחד הגדולים והעמוסים באיזור (אם כי לא כמו בתי חולים בתוך העיר טורונטו).
לפעמים אני מרגישה טיפשית כשהאינסטינקטים הישראלים משתלטים עלי, במיוחד במצבים מלחיצים, כי הכי ברור שכשהגענו לבית החולים א. היו המון מקומות חניה פנויים ב. החנייה עולה גרושים אפילו ליום שלם וג. רק כדי להמחיש לי עד כמה החוויה בבית החולים בקנדה שונה מזאת בישראל, קיבלה את פנינו בכניסה למיון מתנדבת חייכנית ששאלה אותנו באמפתיה מרגיעה מה קרה והציעה להביא לנו כיסא גלגלים, ובזמן שעזרה לילד להתיישב היא התנצלה (בצורה הכי קנדית שיש 😉) ואמרה שהיום עמוס יחסית במיון, אבל האחות הממיינת תבוא לראות אם צריך להכניס אותנו עכשיו כדי שלא נצטרך לחכות בתור, ולקינוח שאלה אם אכלנו משהו (יש Tim Hortons בתוך בית החולים) ו”שוב סליחה על זה שתאלצו להמתין בתור כשעה, אבל תוכלו לפנות אלי מתי שתרצו ובכל שאלה”. או מיי פ#@#$נג גאד!
מתברר שהפציעה לא היתה מרשימה במיוחד לפי המדדים של האחות החביבה 😷, ונשארנו לעמוד בתור ממתינים בשקט יחד עם עוד 10 קנדים חביבים.
עד כה פחות מלחיץ מתור לסַפָּר ביום שלישי.
תור קנדי מנומס (שימו לב לאח הפסטורלית בצד ימין על הקיר) צילום: Hadoctor
בזמן ההמתנה הרגשתי מספיק רגועה כדי לחקור את הכניסה למיון: על שני קירות תלויים מסכים בהם משודרים סרטונים מצוירים, שמסבירים את התהליך שאתה עומד לעבור, לאיפה אתה הולך, מי יראה אותך, מי יכול ללוות אותך, ובסוף הסרטון התבקשו המבקרים במיון להשאיר את הטלפונים הניידים בכיס. וגם, מכיוון ויש גל של שעלת באזור שלנו, התבקש מי שיש לו סימנים של שעלת לשים מסיכה. ובקנדה, כמו בקנדה, האנשים צפו בסרטון וניגשו לקחת מסיכות חד פעמיות מהמתקן שעמד בכניסה!
על קיר נוסף היה תלוי אח חשמלי לדקורציה, ומדי כמה דקות ניגשו האחיות והמתנדבות לבדוק את הממתינים בתור כדי לראות אם מישהו מהם צריך עזרה דחופה.
”המשמרת שלי מסתיימת עוד כמה דקות” הודיעה לנו ג’ואני המתנדבת, “תרגישו טוב”, היא חייכה ונפרדה מאתנו, ולאחר כחצי שעה של המתנה בתור נכנסנו לחדר נוסף שם עברנו את תהליך המיון ובסיומו אחד מעובדי כוח העזר בא ללוות אותנו במסדרונות השקטים לאזור C שם יבוצעו הבדיקות הנדרשות.
אם יהיה יותר רגוע אני נרדמת בעמידה…
חיפשתי לשווא את הזקנה במסדרון - צילום: אני
באזור C חיכו בישיבה כ-15 איש לבדיקות השונות. איש לא מרים את הקול או מפציר באחות שתשים אליו לב. כך הרהרתי לעצמי, תוך כדי שאני משווה את בתי החולים בישראל לבית החולים הקנדי, ואפילו לא ניסיתי להידחף בתור. הצוות רגוע (יחסית למיון), אדיב ונחמד, האווירה שקטה ואנושית…
“שים לב לכיסאות ההמתנה!“, שלחתי תמונה לדוקטור בווטסאפ, ובגלל שלא היה לי נעים לצלם פפראצי את המאושפזים האחרים, שלחתי גם תמונה של אחד מכיסאות חדר ההמתנה שהצטרף לאווירת בית החולים ומחכה ממש כמונו שייקחו גם אותו לתיקון.
חוויתי כבר המתנות מעיקות יותר בתור למשרד הפנים.
כסא מחכה לפציינט - צילום: אני
אם הגעתם עד לכאן אתם יכולים להבין שהתפעלתי מאד מהנעשה במיון. לא שמחתי שהיינו צריכים לבקר שם, אבל נרגעתי כשהבנתי שהפחד הכי גדול שלי לא כזה נורא, ושחוויית בית החולים הקנדי ממש בסדר ולא מפחידה. האנושיות שלנו נשמרה בקפידה ולא היינו צריכים “להילחם” כדי שיתנו לנו את הטיפול והיחס שצריך.
כשהגיע תורנו ונכנסנו לחדר הטיפולים צילמתי את התמונה הבאה וכתבתי לדוקטור: “תראה, החדר הזה נתרם ע”י המאפיה האהובה עלייך, זאת עם הקנלוני המושלם והסופגניות האמיתיות!”, ועוד לפני שהוא ענה לי נכנסה הרופאה לחדר, הילד נבדק, נתפר ושוחררנו הביתה.
חדי העין מבינכם שמו ודאי לב שעד כה 100% מהצוות הרפואי בו נתקלנו הורכב מנשים. אינטרסטינג…
צילמתי את השעון שהיה בחדר כדי לזכור מה היתה השעה בה השתחררנו. לא רע בשביל יום עמוס מאוד במיון, חשבתי לעצמי, ונסענו הביתה תפורים אך מרוצים.
זאת היתה חוויה ממש לא נוראית, סיכמנו הדוקטור ואנוכי בדרך הביתה. “ציון של 9 מתוך 10” אמר הילד החבול, אבל ממש בא לי קנלוני, אפשר לקפוץ למאפיה?
אם להיפצע אז לפחות בסטייל - צילום: אני
תודה לדוקטור על העזרה בכתיבת הפוסט והתוספות השנונות ❤️
