ליקוי חמה ומרחב נשימה
החג האהוב עלי בילדותי היה חג השבועות. בקיבוץ בו גדלתי היו נאספים כולם בשדה בכניסה לקבוץ, וכל “ענף” היה מציג את הביכורים שלו, לרבות ענף החינוך, שהציג את התינוקות שנולדו באותה השנה.
ילדי הקיבוץ היו לבושים בלבן, עטורים זרי פרחים משולבים בשיבולים שאספנו במשך היום בשדות הקיבוץ, ולרגלנו סנדלים חדשים שקיבלנו בתערוכת נעלי הקיץ שנערכה בחדר האוכל, וכולנו נרגשים מהמעמד.
הטרקטורים של הענפים החקלאיים נסעו באיטיות והסתובבו מסביב לבמה, וכולנו הרענו לשיירה הססגונית, מברכים על השנה המוצלחת שהייתה, ועל הביכורים של העונה החדשה.
קולות האנשים המריעים לשיירה מתנגן באוזני כהמולה נעימה ובשילוב הפרצופים המאירים של חברי הקיבוץ חקוק חג השבועות בזיכרוני כחוויה נעימה ומאחדת.
בשנים האחרונות בישראל הרגשנו שהמרחב הציבורי לא בטוח ולחוץ, ונמנענו משהייה במקומות הומי אדם, ומכיוון והורי נפטרו ולא היינו מוזמנים יותר לחגים הקיבוציים, החוויה של שהייה במקום הומה אדם נמנעה מאתנו.
לא שיערתי בדעתי שצפיה בליקוי החמה תחזיר לי את תחושת הביחד החגיגית, שכל כך חסרה לי (למרות שלא הייתי מודעת לחסרונה).
ליקוי חמה 8.4.2024 אגם אונטריו צילום: אני
הקהל הריע כשליקוי החמה הגיע לשיאו, והרגשה חמימה התפשטה בליבי, הביחד הזה החזיר לי זכרונות ילדות מתוקים, מתקופה תמימה שלא תחזור.
חייכתי כשנזכרתי במנחה טקס השבועות הקיבוצי מכריז: “קבלו את ענף הכותנה” והרגשתי לראשונה מאז שהגענו לקנדה, שאני שייכת, אחת מההמון.
