טיפוסי מהגרים

מילדותי נושא ההגירה היה תמיד באוויר. קרובי משפחה ש”ירדו”, בן כיתה שחזר משליחות, “הדוד” העשיר מאמריקה, הזאתי מהשכבה שתמיד לובשת בגדי מותגים שאין בארץ, וכו’.

כשהתבגרתי כבר זכיתי לטוס לארה”ב עם ההורים בטיול בר המצווה, וכמובן שלא פספסתי את ההזדמנות להתרגש עד דמעות עם כל חברי השיכורים למחצה במחנות ההשמדה בפולין. תענוג.

אבל כל אלו לא באמת חדרו עמוק לחוויה שלי - להיות תייר זה לא כמו להיות מהגר. כתיירים אנחנו רואים גרסה מאד מאולצת של העולם, שמטרתה אם נודה על האמת, היא למשוך מאיתנו כמה שיותר כסף, אבל משהו השתנה בי ביום שהחלטנו, mia ואנוכי, שעוזבים את ישראל: פתאום ראינו מסביבנו המון מהגרים - כאלו שהגרו מזמן וכאלו שבתהליך וכאלו שחושבים בעתיד לעזוב.

להלן תקציר ממצה של חיות-ההגירה השונות בטבע:

מהגרי עבודה / לימודים

רילוקיישן בלע”ז - אלו שהתמזל מזלם ומקום העבודה או הלימודים שלהם הציעו להם משרה בחו”ל.
הם פתורים מלבטים מצפוניים ומשוחררים מקשיים בירוקרטיים בדרך כלל.
חלקם הגדול נשאר בחו”ל בתום תקופת העבודה/לימודים בתירוץ המושלם: “הילדים כבר התרגלו וגם מכרנו את הדירה בארץ לפני שנתיים”.

הדודה מאמריקה

זהו שם קוד לכל אלו שירדו מהארץ עוד כשזה לא היה מקובל בכלל (יעני באייטיז או לפני), או לאלו שמשפחתם מעולם לא עברה בישראל והם השתקעו במדינות הניכר לפני דורות.
הם תמיד היו נראים לי כמו חייזרים: עם בגדים מגניבים, המון כסף (משום מה), תרבות של חו”ל (מה שזה לא יהיה), וניחוח כללי של עליונות וריחוק.
*כיום אני חושב אחרת על הדודה מאמריקה, ותוהה האם עשתה את הצעד הנכון כדי לקנות לה ולילדיה (ונכדיה) חיים טובים יותר.

הייטקיסטים

זה תת סוג של מהגרי עבודה, אבל עם אפיונים מיוחדים: הם חיים בעולם שבו מקובל ונפוץ לעבור בין חברות ולעיתים בין מדינות, ולכן נראה שהם לא עושים עניין מכל הנושא.

מהגרים סידרתיים

אין הרבה כאלו, אבל אנחנו מכירים כמה וכמה יחידים ומשפחות שכל כמה שנים עוברים למדינה אחרת.
הם חיים מהריגוש שבמעבר למקום חדש, עם תרבות חדשה ואפילו שפה חדשה.

ריפוי בעיסוק

יצא לנו לדבר עם לא מעט כאלו שמבררים ומבררים אבל עושה הרושם שלעולם לא יעזבו, בין אם אין להם את היכולת או את הרצון.

הבהלה לזהב

קהילות לא קטנות של ישראלים, שעברו לחו”ל (בעיקר ארה”ב) בעשורים הקודמים, נבנו והתעשרו והתבססו במקומות כמו לוס אנג’לס וניו יורק (וגם בטורונטו).
כיום זה כבר לא עובד כמו פעם, ואף אחד לא הולך להתעשר רק בגלל שעבר לחו”ל.

מחפשי עתיד

סתם אנשים פשוטים, שמרגישים את כובד האחריות כלפי הדורות הבאים, וחושבים שאולי בישראל (כפי שהיא נראית כיום) קשה להבטיח פרנסה, בטחון ומימוש עצמי.

לפני שעזבנו, המורים של הילדים, השכנים במושב וכל מי שסיפרנו לו שאנחנו עוברים לקנדה הסתכלנו עלינו במבט ביקורתי, אמרו שבטח נחזור עוד כמה שנים, או שהתרגשו עד דמעות ואמרו שזה צעד נדיר ושאנחנו אמיצים וכל הכבוד לנו.
יש לי הרגשה שמצב העניינים המסובך בישראל “מנרמל” את ההגירה, ואם היינו עוזבים היום, התגובות היו אחרות (ז”א לא מתרגשות או ביקורתיות כלל)/

דור העתיד. צילום: אני