לא לצעירים בלבד

בתור אחת שזוכרת את הפרסומת של טופר “העולם שייך לצעירים”, אתם יכולים להבין שהגרנו לקנדה כשהייתי בשנות ה 40 המאוחרות שלי, וגם הדוקטור התקרב ליומולדת 45. לפי כל הדעות ששמענו אז, הבנו שאפשר להגר לקנדה רק בגילאים צעירים יותר ועם מקצועות מסוימים שנותנים נקודות במסלולי ההגירה השונים.
בפוסט הזה אנסה לתאר את מסלול ההגירה (שלא לאמר מסלול התלאות) שעברנו בעצמנו בדרך…

על מעבר לקנדה התחלנו לחשוב בגיל מבוגר, ובעצם בעיקר בעקבות השריפה בכרמל, ששינתה הכל וגרמה לנו לחשב את מסלול חיינו מחדש.
לכאורה, הדרך שלנו להגירה לאירופה, כמחזיקי דרכונים זרים, היתה קלה יותר, אבל הרגשנו ששווה להתאמץ כדי להגיע לקנדה: השפה האנגלית, הקרבה לארה”ב והיחס החיובי למהגרים חדשים הכריעו את הכף והתחלנו לחקור את אפשרות המעבר ומסלולי ההגירה השונים לקנדה.

שלב א’: היועצים

מערכת ההגירה הקנדית מציעה מספר מסלולים, שכל אחד מהם מתאים לאנשים ממקצועות ועיסוקים שונים. מכיוון והפרופיל שלנו לא תאם למסלול הנפוץ בקרב צעירים יותר, שנקרא “אקספרס-אנטרי”, היינו צריכים לבדוק מסלולים אחרים שיתאימו לנו: הבנו מההתחלה שלא נוכל להגיש בעצמנו את הבקשה לרשיונות עבודה ותושבות קבע, ולכן התחלנו “לראיין” יועצי הגירה במטרה לבחור אחד שיעבוד איתנו.

את יועץ ההגירה הראשון פגשנו בסקייפ (לא היה אז Zoom ☺️). הוא נראה מאוד בטוח בעצמו ואמר לנו ששלטונות ההגירה בקנדה לא יורדים לפרטים, והם אף פעם לא בודקים את הבקשות לעומק, אז אפשר לחרטט להם משהו, וזהו! נקבל את הויזות בלי בעיה.

יועצת ההגירה השניה נפגשה איתנו בבית קפה, ותוך כדי לעיסת עוגיות ולגימה קולנית מכוס הקפה שלפניה, היא אמרה לנו שאנחנו לא מתאימים לאף מסלול הגירה ושאנחנו יכולים לשכוח מלעבור לקנדה.

יועץ ההגירה השלישי היה עורך דין (רוב יועצי ההגירה אינם עורכי דין, וזה בסדר אם יש להם רשיון לעסוק בייעוץ הגירה). הוא גבה מאתנו פי שתיים מיועצי ההגירה האחרים (שלא היו עורכי דין) ונראה היה במהלך פגישת הייעוץ, שגם התקיימה בסקייפ, שדעתו מוסחת, ושהוא היה מעדיף לעשות מליון דברים אחרים מאשר להסביר לנו על מסלול ההגירה שמתאים לנו.

היועץ הרביעי איתו נפגשנו רמז לנו שאם נשלם לחברה קנדית, כדי שתעסיק אותנו (בואכה שוחד), נוכל לקבל נקודות על תעסוקה בקנדה וכך להגיע למספר הנקודות הרצוי לקבלת תושבות קבע. אתם תשלמו לי $40,000 הוא אמר, ואני אדאג לשלם לחברה הקנדית ואם תרצו שאכין בעבורכם את הניירות תשלמו תוספת של $15,000.

החלטנו לפסול את יועצים 1 עד 4 והמשכנו לחפש יועץ הגירה מקצועי ורציני שלא יראה אותנו כארנק מהלך ושיהיה לו חשוב שנצליח לקבל את תושבות הקבע ולא רק לסחוט מאתנו כמה שיותר כסף.

ברגשות מעורבים קבענו פגישה עם יועצת הגירה נוספת (שימו לב, זהו ייעוץ מספר חמש!). כבר בתחילת השיחה היא הרגיעה אותנו וביקשה שנספר לה מה המקצועות שלנו, על העסק שבנינו, שאלה אם יש לנו קרובי משפחה בקנדה, איזה תארים יש לנו ועוד המון פרטים שאף יועץ הגירה לא שאל אותנו לפני כן.
אחרי ששמעה את כל הנתונים, אמרה לנו שאנחנו מתאימים למסלול הגירה מסוים, בו הגיל שלנו נותן נקודות ולא מחסיר מהן. היא סיפרה לנו על המסלול, על הדרישות שלו, ועל כל המסמכים שנצטרך להגיש שמוכיחים שאנחנו אכן עומדים בכל הדרישות לקבל תושבות קבע.

כששאלנו אותה (בצורה מאוד ישראלית יש לומר 😁) איך יכול להיות שהיא הראשונה שמספרת לנו על המסלול הזה שהתאים לנו ככפפה ליד, היא אמרה בצניעות שיועצי הגירה שונים מתמחים במסלולים שונים, ויש כאלה שמגישים רק למסלולים ה”קלים” כמו האקספרס-אנטרי וויזות סטודנט, והיא בעלת נסיון רב יותר ועובדת עם מגוון לקוחות שמתאימים למסלולים שונים ו”מיוחדים” יותר. היא נתנה לנו הצעת מחיר הגיונית (ולא מופרזת כמו היועצים הקודמים) שכללה את כל השלבים שעלינו לעבור עד קבלת תושבות הקבע, וסיימה את השיחה באומרה: “מקווה שנפגש בקרוב בקנדה”.

הדוקטור ואני הסתכלנו אחד על השניה בחיוך, ידענו שסוף סוף מצאנו יועצת הגירה רצינית ומקצועית, שתוכל ללוות אותנו בבטחה עד היעד המיוחל.

שלב ב’: הפרידה מישראל

“איך נפרדים ממולדת שהיתה הבית שלנו במשך למעלה מ-40 שנים?” שאלתי את הדוקטור. אז ניסינו לחשוב על דרך בה נעזור לילדים (וגם לנו כמובן) לעשות תהליך בו נפרד מישראל בצורה טובה ונכונה, כך שהם לא ירגישו שתלשנו אותם מהמוכר והידוע.

והתשובה הגיעה בצורה הבאה:
בחודשים שלפני המעבר הכנו יחד עם הילדים רשימת מקומות מהם נרצה להפרד, כמו בתי הספר בהם למדו בעבר, שמורת טבע עם נחל אהוב, מגרש משחקים בהם שיחקו כשהיו קטנים וכו’, ובכל שבוע היינו נוסעים למספר מקומות מהרשימה, מבלים בהם, מצטלמים למזכרת, מדברים על הרגעים היפים אותם בילינו שם ואז נכנסים לרכב וממשיכים בנסיעה למקום הבא.
כל נסיעה כזאת לוותה אצלי בתחושות מעורבות: ידעתי שזאת כנראה הפעם האחרונה שרגלי תדרוך שם, התרגשתי מהנסיעה הקרבה, ויחד עם זאת חשתי תחושת צער והחמצה על החיים שהיו יכולים להיות לי בישראל וכבר לא יהיו.

הילדים ממש שתפו פעולה (שוקינג!) ונהנו מכל רגע. עד היום הם שומרים על התמונות והזכרונות מתהליך הפרידה (כמובן שגם ערכנו להם מסיבות פרידה מהחברים בבית הספר ובישוב שבו גרנו).

לגבי החלק שלנו בפרידה:
בעצם היינו כל כך עסוקים בתהליך ההכנה (קראו אותו בפירוט כאן) שלא ממש שמנו לב שהזמן עף, אבל בתכלס כל הפרוצדורות עשו את העבודה בעצמן, וכשהגיע יום הטיסה כבר לא יכולנו לחכות לנחות ביעד!

hadoctor הכין את עוגת התפוחים שלו בפעם האחרונה בארץ…

שלב ג’: המתנה מורטת עצבים

הגענו לקנדה, לפי התכנית, עם ויזות עבודה והתחלנו את חיינו החדשים: הילדים הלכו לבית הספר, אנחנו הכרנו את העיר החדשה שלנו ואת הבירוקרטיה הקנדית (הכיפית, יחסית לזאת הישראלית). אמנם קנדה האירה לנו פנים עם השקט, הנימוס והחיים המפנקים, אבל היה משהו אחד שהטריד את מנוחתנו: עדיין לא החזקנו בתושבות הקבע - PR. מערכת ההגירה הקנדית מתנהלת לאיטה, עיכובים הם דבר שבשגרה ועבר זמן רב בין השלב הראשוני והזמני לבין ה-PR המיוחל.

יועצת ההגירה הרגיעה אותנו שכך מתנהלים הדברים בדר”כ והתיק שלנו אינו יוצא דופן, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לחכות.
המשכנו בחיי היומיום שלנו, טיילנו ובילינו, אבל מאחורי הקלעים החששות התגברו, לא הבנו למה הטיפול בתיק שלנו מתארך כל כך. עברה שנה, עברו שנתיים ובינתיים אין חדש. לאחר שנתיים וחודשיים מיום הגשת התיק קיבלנו מייל מה-IRCC (רשות ההגירה הקנדית), שמבקש שנגיש את כל התיק מחדש: אנחנו מתנצלים, כך נכתב במייל, התיק הועבר למשרד אחר ואבד בדרך 🤦🏼‍♀️, אנא הגישו אותו שוב.
שמעתי בראשי את השעון מתקתק, גיל 50 מתקרב ואנחנו עדיין ללא סטטוס קבוע, האם טעינו כשהחלטנו לנסות לעבור לקנדה?

הרגשתי תלויה באוויר, זמנית כמו אישורי העבודה שלנו. זרה במדינה שעדיין לא מרשה לי להישאר בה לתמיד.

לאחר שהגשנו מחדש את התיק הדברים התקדמו במהירות: קיבלנו מייל שמבקש עוד מסמך שהיה חסר להם, וחודש לאחר מכן קיבלנו מייל נוסף שמבשר לנו שבקשתנו אושרה וקיבלנו תושבות קבע בקנדה.

הטיפול בתיק שלנו ארך שנתיים וחצי ובכל אותם החודשים הארוכים שלטו בחיי החרדה ואי-הוודאות. כל אלה התחלפו ברגע בתחושת רווחה ואושר עצומים!
כשהיינו רגע לפני גיל 50 קיבלנו סוף סוף את ה PR המיוחל, הוכחנו לעצמנו שאפשר להגר לקנדה בגיל מבוגר יחסית, שרדנו את התהליך הארוך, את חוסר הוודאות ונשארנו בחיים!

ההמתנה מורטת עצבים, אבל הנוף… צילום: hadoctor

שלב ד’: להכות שורש

זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל רק אחרי שקיבלנו את ה-PR הרגשתי שאני סוף סוף פה. בבית החדש שלנו.
רק אז הרשיתי לעצמי לקנות ספות חדשות ולתלות תמונות על הקיר, החלפנו את הרכב לאחד חדש ועשינו ליסינג לזמן ארוך יותר. כבר לא הרגשתי עקורה, הרגשתי שמצאתי את הבית שלי ושעכשיו אפשר בנחת להכות שורש.