אין כמו הרפואה בארץ?

מתכון: קחו חופן חינוך חלוצי (כזה מ-1918) + חצי כוס חינוך קיבוצי מבית השומר הצעיר. ערבבו הכל ביחד ותקבלו אותי:
אשת ברזל חזקה, שלא מוכנה להיות תלותית או חלושה (כי אם אני אהיה חולה מי יקום למשמרת בוקר בכותנה?).

בין הדברים שהכי הפחידו אותי בתקופה הראשונה שלנו בקנדה היה להיות חולה. הרגשתי שזה רק אנחנו, ארבעתנו, ואין אף אחד אחר שיעזור לנו, ייעץ לנו או אפילו ינחם אותנו כשנהיה חולים. עצם המחשבה של להרגיש לא טוב עשתה לי קרינג’ כזה שלא רציתי בכלל לחשוב על האפשרות של לא להיות מסוגלת לתפקד.

אבל החיים, כידוע, לא מתחשבים בפחדים שלנו והיינו חייבים ללמוד איך להסתדר עם מערכת הבריאות הקנדית - ובדיעבד, הטיפול הרפואי שקיבלנו בקנדה (לפחות באונטריו, באזור בו אנחנו מתגוררים) עולה אלפי מונים על זה שקיבלנו בישראל (שוקינג).
הנה דוגמה טרייה מהימים האחרונים:

דלקת בכתף - יומן טיפול

• אחרי אימון אינטנסיבי ביום שישי האחרון, התחילה להציק לי הכתף. כהרגלי בקודש התעלמתי וחשבתי לעצמי “לא נורא, עד מחר הכאב יחלוף” אבל לא כך היה.
  בימים הבאים הכתף המשיכה להציק לי והגעתי למצב בו הכאבים העירו אותי מהשינה. ביום ראשון בערב, שלחתי סמס לפיזיותרפיסטית הקבועה שלי ושאלתי אם תוכל לראות אותי בהקדם - היא ענתה שיש לה מחר תור פנוי בשעה 10:45 בבוקר!

• בשעה 11:30 יצאתי מהטיפול שלה עם רשימת הנחיות ותרגילים, והיא ביקשה שאגש גם לרופא המשפחה כדי שיפנה אותי לאולסטרסאונד ורנטגן.
  התקשרתי מהאוטו למרפאה שלו ונקבעה לי פגישה לשעה 14:50 עוד באותו היום.

• בשעה 15:30 יצאתי מהמרפאה עם ההפניות המבוקשות וכדורים לשיכוך כאבים, אותם קניתי בבית המרקחת הצמוד (בעלות של 18 דולר).
  הגעתי הביתה ומיד התקשרתי לקבוע תור לאולטרסאונד ורנטגן. ביקשתי מהטלפנית החביבה לקבוע לי תור מוקדם ככל שהיא יכולה, וכך הגעתי למחרת בשעה 15:00 למכון בו עשו לי אולטרסאונד ורנטגן לכתף.
  ”התשובות ישלחו לרופא שלך תוך יומיים או שלושה”, אמרה לי הטכנאית, נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי לחניון.
  השעה היתה 16:00.

החוויה

אתם בטח חושבים לעצמכם: אמנם הצלחת להשיג תורים במהירות, אבל בטוח שהחוויות עם הרופא, הטכנאית וכל האנשים שנפגשת איתם היו בלתי נסבלות, כי הם זרזו אותך, היו חסרי סבלנות ולא נחמדים. אז זהו שלא, ההיפך הוא הנכון:

הפיזיותרפיסטית שלי מקסימה, עדינה ומקצועית, שיטת הטיפול שלה משלבת טיפול Hands on שהוא שילוב של מסאג’ ומניפולציות על השרירים והמפרקים, יחד עם מתן “שעורי בית” שהם תרגילים שמותאמים למצבי ולרמת הכושר שלי. (בהשוואה לת’ הפיזיותרפיסטית בישראל שהיתה נוזפת בי ומצקצקת בלשונה כל פעם שהייתי שואלת אותה לגבי אחד התרגילים שהיתה נותנת לי, וכמובן שאין שום סיכוי שהייתה נוגעת בגופי הדואב עם הידיים הקדושות שלה).

רופא המשפחה שלנו הוא לא פחות מנשמה טהורה! עדין ונחמד, תמיד מקשיב לתלונות שלי ונותן לי הפניות בשפע וגם מרשמים ביד נדיבה. (בניגוד לרופא האחרון שהיה לי בישראל שהייתי צריכה לשכנע אותו לתת לי איזושהי הפניה או מרשם ובוא לא נדבר על זה שהוא היה יושב מאחורי המחשב שלו, מקליד וממהר מאוד, כי 5 הדקות שהקציב לי כבר עברו).

הרוקחים בבית המרקחת שליד המרפאה תמיד מאירי פנים, וזוכרים אותי למרות שאני מגיעה לשם לעיתים רחוקות.

הטכנאית במכון הרנטגן, היתה עדינה ונחמדה, והגדילה לעשות כשנתנה לי בסיום האולטרסאונד חלוק נייר, כדי שלא אצטרך ללבוש את החולצה (בכל זאת, דלקת בכתף...) ואז להוריד אותה שוב בשביל צילום הרנטגן.

לעומת הרופאים בישראל, לא הייתי צריכה “להתווכח” עם אף אחד מהם, או לשמוע שזאת אשמתי שיש לי דלקת בכתף, ושבכלל המצב שלי נגרם מעודף משקל (כן, זה מה שהייתי שומעת בדרך קבע מהרופא המטפל, כל מצב רפואי נובע תמיד מעודף משקל 🤦‍♀️ והכל כמובן היה נאמר בטון כועס ומטיף).

אחרי שהבנתי את ההתנהלות של מערכת הבריאות הקנדית, אני יכולה להגיד בביטחון: היא עדיפה על זאת הישראלית!

עכשיו אפשר לחזור לטייל בנחל ליד הבית. צילום hadoctor