ברחובות שלנו יש קסם מיוחד
“כל כך הרבה תמונות
חולפות במהירות
אתה רוצה לחיות
אתה רוצה למות
כשאתה לבד
זקוק לאהבה
אתה פתאום מרגיש
עוד יש לך תקוה” - יובל בנאי
בניגוד למרחב הציבורי בישראל שהרגיש לנו פחות ופחות בטוח, כשנחתנו בקנדה היינו מופתעים מהנימוס והסבלנות: “אני מרגישה שאני לא יוצאת למלחמה כשאני מסתובבת בחוץ” אמרה לי חברה שעברה לגור בעיר שכנה, “וזה כל כך מרגיע”.
בעיירה הקטנה שלנו אף אחד לא עוקף אותך בכביש, מצפצף לך, או מסתכל עלייך בעין עקומה כשאתה משתהה ולא לוחץ על הגז כשמתחלף האור ברמזור.
ובסופר, אם מישהו במקרה עובר ליד העגלה שלך הוא ישר אומר “Sorry” כי פלש לך למרחב האישי.
תור מנומס לגלידה ב-Canada Day
(כמובן שבערים גדולות יותר כדוגמת טורונטו, קצב החיים מהיר יותר והאוכלוסיה מורכבת ממהגרים מכל העולם, כך שמרגישים פחות את הרוגע הקנדי).
לפעמים, בלי כוונה, אני בולטת בזרות שלי ולמשל עוקפת מישהו בתור (כן, אתה שם שעומד ומחכה ל self check out ב COSTCO, אם אתה עומד 5 מטרים מהאדם האחרון בתור ואתה בטלפון שלך, אני יכולה בטעות לחשוב שאתה לא לפני בתור ולעקוף אותך), או מישהי שאירחנו לפגישה עסקית והיא חיכתה בשקט עד שאביא לה את המעיל מהמתלה (ואני בכלל שכחתי שהיא באה עם מעיל ולא הבנתי למה היא מחכה ולא מתקדמת לכיוון הדלת 😁); אבל הקנדים המנומסים לא מעירים לי ואמירת Sorry מתנצל מצידי תמיד מצילה את המצב.
בשעת ערב לפני כמה שבועות יצאנו הדוקטור ואני להליכה ליד אגם אונטריו (במסגרת 10,000 הצעדים היומיים שלנו) הדוקטור החליט לעצור ליד שיח כדי לצלם את האגם מאיזו זווית מושלמת שהוא מצא, לפתע שמענו נהמה רגוזה בוקעת מבין השיחים, וראינו שתי עיניים צהובות מסתכלות עלינו בחשיכה. העדפנו להימנע מהיכרות מעמיקה עם הקיוטי שהפרענו את מנוחתו ורצנו במהירות לכיוון הכביש.
זאת היתה הפעם היחידה שהרגשתי לא בטוחה במרחב הצבורי בקנדה. מזל שאנחנו לא גרים באזור צפוני יותר שם מסתובבים דובים בשכונות המגורים.
גם בהתקהלויות המוניות מרגישים בטוח ונעים
